לא מגיעה לעצמך ? הכל סובב סביב הילדים, הבעל, העבודה או הבית ?

למה כל כך חשוב לקחת מקום לעצמנו?

5.4.2013
כתבה : גלית קדמי ביבר

על מנת לחיות חיים של שמחה ושלווה, גם כשאנחנו אמהות לילדים קטנים, עלינו להסכים לשים את עצמנו במקום של חשיבות. להסכים להשקיע בעצמנו זמן, משאבים שבאים לעיתים "על חשבון" אחרים. אך מי יותר חשוב? אני או הילדים שלי? אני או בן זוגי? אני או ההורים שלי? מה לגבי האחים, החברים, הקרובים,  הכלב, החתול, השכנים, עמיתיי לעבודה, הלקוחות, הספקים? בדרך כלל אנחנו מחליטים, לא במודע לפי כמה קריטריונים:

1. מידת החובה – ככל שאני מרגיש שאני חייב למישהו, אשים אותו לפניי. הוריי משלמים עבור שכר הדירה שלי לכן אני חייב לבקר אותם בכל שבת, בן זוגי מפרנס אותי לכן נקנה קודם כל את המחשב שהוא כל כך רוצה ואחר כך את מכונת הקפה שאני חולמת עליה, חברתי עשתה למעני כל כך הרבה, היא עזרה לי למצוא דירה, לארוז ולסדר אז אני חייבת להקשיב לה בכל אימת שתרצה, אני פשוט מתייצבת כשהיא קוראת לי.

כשאנו פועלים מתוך חובה אנו מרצים, אנו עושים דברים כי "לא נעים" לנו. כדאי להתחיל  לבדוק כמה פעמים ביום אנחנו משתמשים ב"לא נעים" לי בראש או בע"פ. צריך, חייב ומוכרח משמשים אותנו לאותה מטרה בדיוק.

2. מידת המסכנות/הזדקקות – ככל שאדם נתפס בעיני כמסכן, כזקוק, אשים אותו לפניי. בן הזוג שלי כל כך אומלל, קשה לו כשהוא מתחיל משהו חדש, אם לא אכין אותו הוא לא יתמודד. לשותף שלי אין מכונית, הוא גר מאוד רחוק מתחנת אוטובוס או רכבת, כל כך קשה לו להסתדר כך, אני אאסוף אותו בבקרים כדי לעזור לו גם אם זה לא נוח לי. אחותי באמת מסכנה, היא לא מסתדרת עם בירוקרטיה, היא מרגישה חסרת אונים מול פקידים ורשויות, היא "צריכה" אותי כדי שאעשה את זה בשבילה.

כשאנו פועלים בשם המסכנות של האחר אנו למעשה "מגדילים" את עצמנו. אנחנו היודעים, המוצלחים, החזקים והוא המסכן, האומלל, הלא יוצלח, החלש.    

3. מידת הקרבה – ככל שמישהו קרוב אליי, אשים אותו לפניי. ככל שמישהו קרוב אליי אני אטה להרגיש יותר חובה כלפיו ו/או אראה אותו באור יותר מסכני. בקרבה יש סוג של מחויבות שלקח על עצמו כל צד, להיות בשביל האחר.

זה לא אומר שלא אוכל לשים את עצמי גם אחרי דליה מהסופר השכונתי. כי מאוד חשוב לי שדליה תחשוב עליי דברים טובים, שאני לא מבזבזת לה שקיות לדוגמא. גם ממנה לא נעים לי, אז עדיף לבדוק את החשבון כשהיא לא רואה, שלא תחשוב שאני לא סומכת עליה.

ישנם גם שיקולים מוסרים, תרבותיים, הנקבעים על פי אמות מידה של נורמות חברתיות.

ניתן לראות זאת בבירור בהקשר של ילדים. "קודם כל הילדים שלי", זהו משפט טיפוסי לאימהות ממגוון מוצאים, גילאים, רמות השכלה. המחשבה כי כל מה שאני עושה כהורה הוא קודם כל לטובת ילדיי מעמידה אותנו באור כמעט הירואי. זוהי מעין הקרבה קדושה אולטימטיבית שאין עליה עוררין. מאחר וילד נולד לעולם לא כי בחר בכך (יש תפיסות שגורסות אחרת) הוא לא לקח על עצמו מחויבות ולכן אינו חייב, אם כך החובה "נופלת" על הוריו המטפלים. הנזקקות של הילד הפעוט, וחוסר היכולת של ילד, פעוט, לעשות דברים מתוך חובה, מאוששים לכאורה את העובדה שהוא המרכז ולא הוריו. התפתחות תקינה של ילד בגילאים 1.5 – 4 , ע"פ פיאז'ה שפיתח תיאוריה פסיכולוגית בתחום התפתחות האינטליגנציה, מאופיינת באגוצנטריות. תפיסת הילד את עצמו כמרכז העולם. בגיל זה קשה לילד לשים את עצמו במקום האחר. הוא יכול לראות הכל מנקודת מבטו לפיה כל מה שקורה בעולם מתרכז סביבו. העולם כולו לא נוצר אלא כדי לספק את צרכיו האישיים. במשך הזמן לומד הילד שאנשים אחרים שונים ממנו ויש להם רגשות ומחשבות משלהם. הוא משתחרר מהתפיסה האגוצנטרית. (פיאז'ה טען שגם בקרב מתבגרים רואים חשיבה אגוצנטרית במובן של אמונה כי רק הם חווים רגשות באופן אינטנסיבי וייחודי ולכן אין מבינים אותם). הורים מסוימים נוטים לחזק את התפיסה האגוצנטרית בקרב ילדיהם ומשרתים נאמנה בתפקיד העולם המשרת את כל צרכיו ומאוויו גם בגיל 50. וכולנו מכירים את השיר "הילד בן 30".

אני מאמינה שכשאנו עושים זאת אנחנו יכולים לתת פחות לילדים שלנו. לדוגמא הילד מבקש ממני לשחק איתו, ואני תכננתי לעשות משהו אחר באותו הזמן. אם אשחק עם הילד כי אני חייבת, ארגיש בפנים שאני מפסידה, שהקרבתי. עד כמה אוכל להיות איתו במאה אחוז. כל הורה יגיד שהוא מוותר למען הילדים וזה בסדר. אך האם זה נעשה מתוך בחירה? ומה אם אני "מוצאת" את עצמי כל הזמן מוותרת? אני מוותרת על מה שחשוב לי, על לעשות דברים שמקדמים אותי לעבר מטרה שהגדרתי לעצמי. אני אהיה בן אדם פחות מסופק, יותר ממורמר, עד כמה יהיו לי משאבים לראות את הילד פנויה, מתמסרת?

האם אנשים רוצים לקבל משהו ממישהו שמרחם עליהם, האם אנשים רוצים לקבל ממישהו שעושה משהו עבורם כי לא נעים לו, כי הוא חייב?

לקבל ממישהו שלא רוצה אבל צריך, כי הוא היה חייב – זה כמו לקבל מתנה יומולדת עם ברכה בשם של מישהו אחר. משהו דומה קרה לי כשילדתי. קיבלתי סלסלת מוצרי טיפוח. סבונים, קרמים, שמפו והכל עטוף באריזה מרשימה וצבעונית. כל כך מושקע חשבתי לעצמי. כשפתחתי את האריזה המקושטת, ראיתי את הפתק שלא היה מיועד אליי. לי לא קוראים דורית ולא ילדתי במאי אלא בספטמבר. זרקתי את הפתק מהר לפח כדי לשכוח והתענגתי על הסבון הנוזלי, ככל שניתן להתענג על משהו יום אחרי לידה. איך שהוא לא ממש כעסתי כי העיקר הכוונה חשבתי. אך האם זוהי כוונה או יציאה כדי חובה? 

כאשר אנחנו נותנים למישהו כי לא נעים ואנחנו חייבים הוא מרגיש את זה.תחשבו על כך שבכל פעם שאתם נותנים למישהו כי אתם חייבים, מוכרחים, צריכים, כי לא נעים, אתם נותנים לו מתנה עם שם של מישהו אחר.

אנחנו אומרים לעצמנו שזה בינתיים, יום אחד, כשהילדים יגדלו, אז אז אוכל לשים את עצמי במרכז. מספרים לעצמנו כל מיני סיפורים להשקיט את המצפון שלנו על כך שאנחנו לא דואגים לעצמנו, למה שחשוב לנו.

כאשר אנו לא שמים את עצמנו במרכז מתווסף אלינו משקל עודף של "יציקות" רגשיות לא נעימות המורגשות במקומות שונים בגוף. חשים אותן בלב, בבטן, בגרון, כל אחד לפי מצבו. לעיתים אותן "יציקות" הופכות לשומנים ממש, עוד קילו ועוד קילו שמתווספים עם השנים. ואז נכנסים למלחמות, זה מייגע, מעייף, מכאיב ומשאיר צלקות. ובמלחמה כידוע יש רק מפסידים. בדיוק כמו הפחדים שמונעים מאיתנו שמחה ומשאירים אותנו סובלים, גם כאן ישנה התקרבנות כמצע לאי לקיחת אחריות אמיתית, ישנו ביטחון שווא שלעד יאהבו אותנו ובתנאים מאוד ברורים. אם אדאג לאחר הוא בטוח יאהב אותי. וגם שאנחנו נמשיך לאהוב אותו. בריצוי אנחנו למעשה מתנשאים כמצע שווא לשיפור ההערכה העצמית והחיצונית. למעשה כולם יותר מסכנים ממני, הם לא יתמודדו, הם יתפרקו, הם לא יצליחו בלי עזרתי. אנחנו מתנשאים כמצע להרגשה שאני בן אדם טוב ומקומי בגן עדן יובטח. אנחנו מוגנים מפני מה ש"ירסק" אותנו – העיסוק בדאגה לאחר לא משאיר זמן להתעסק עם הדברים המפחידים באמת. הריקנות או מה באמת אנחנו רוצים בחיים האלה. אנחנו זוכים למשמעות.

מה שעומד מאחורי הרווחים הנם פחדים שלא ידאגו לנו, שלא יאהבו אותנו, שלא יגלו שאנחנו לא שווים, שלא נהיה בודדים, שנחיה בתחושת ריקנות וחוסר משמעות ואפילו שנגיע לגיהינום.

אין הכוונה להפוך את עצמנו למרכז העולם. הרי אנחנו כל כך שוליים בקיום.  בדיוק להיפך, לבחור לתת לאחר, לבחור לעשות למען מישהו, הבחירה כערך היא המפתח לשמחה. אך כשאנו עוסקים גם בעצמנו נוכל להיות במקום של הבחירה. חשוב להדגיש שעל מנת לקיים מערכות יחסים טובות שמטבען מורכבות מאנשים שונים בעלי דעות ורצונות שונים חשוב לא לטעות בין מחיקה עצמית והתחשבות, בין ריצוי ופשרה, בין השתלטות והשפעה, בין תלות והסתייעות.

האפשרות לשים את עצמנו במוקד, תלויה בנו ובעיקר באימוץ שני ערכים מרכזיים:

1. חופש – לחיות בחרות, זו זכות שאנחנו נולדים איתה. זכותנו לבחור במה שאנו מבקשים עבור עצמנו. חופש היא תחושה פנימית כי חיינו שייכים לנו, אנו המחליטים. חירות היא דבר שאנו יוצרים לעצמנו. היא לא  ניתנת לנו והיא גם לא יכולה להילקח מאיתנו – אלא אם נבחר לוותר עליה. החופש לבחור לחשוב ולעשות מה שמתאים לנו מאפשר לנו לשים את עצמנו במרכז. לשים את טובתנו במרכז. לשים במקום מרכזי את הכבוד שלנו לעצמנו, את הזכות שלנו לחיות את החיים שלנו. חופש במובן הפשוט ביותר – להגיד לעצמנו מה אנחנו רוצים, להחליט מה האפשרות הכי טובה עבורנו ומתוך זה להיכנס למשא ומתן עם העולם.

2. לקיחת מקום – להיות נוכח. ככל שניקח לעצמנו מקום לבטא, לפעול, להיות, כך נהיה. להיות גדולים, לתפוס נפח, לבלוט, לעמוד על במת העולם ולצעוק את עצמנו. בלקחת מקום אין הכוונה לקחת מקום למישהו אחר, אין כוונה של התפארות, התבלטות יתר, פשוט להיות על כל הרבדים, ההיבטים והניגודים שבנו. במקום לברוח או לתקוף, להיות.

על מנת לקיים את הערכים האלה עלינו להחליט, לקחת אחריות על הבחירות, עלינו להיות אמיצים, ברורים, אך מעל לכל סלחניים כלפי עצמנו. עלינו להקטין את קולות הביקורת העצמית.

במקום הזה נרוויח תשומת לב גדולה יותר, נפנה משאבים להתמודד עם תחומים שאנו רוצים רוצה לשנות.נקבל אהבה בגלל מי שאנחנו ובגלל מה שאנחנו עושים. לא רק בגלל מה שאנחנו עושים. בן הזוג שלי יאהב אותי, את הבחירות שלי, גם אם לא אארח את החברים שלו למשחק כדורגל. ההערכה העצמית והחיצונית יגדלו כי עצם קבלת ההחלטות ועמידה מאחוריהם נותנת לנו תחושות עוצמה. נהיה "טובים" יותר מאחר ותהיה לנו האפשרות לנתינה פנויה. כאשר לא נשקיע אנרגיות במלחמות פנימיות נוכל לראות באמת את מי שלידנו. מה הוא רוצה, מה הוא מבטא, למה הוא זקוק. נוכל לבחור לתת ממקום אחר.

נהיה פנויים לחוות את החיים, את הכאן ועכשיו, נתפנה לראות ולהריח פרח בצידי הדרך, נתפנה לדשן, לזרוע ולהשקות באהבה את הפרח שבנו.

להיות מרכז העולם אין הכוונה למחוק את האחר. להיפך לחיות חיים של כבוד לעצמנו, לאחר, לטבע, ליקום כולו.  להיות מרכזי להיות מאוחד עם היקום, עם העולם, עם הבריות – להפוך לאחד ובכך להרגיש הכי גדול, הכי מרכז.
 

תרגיל אישי

לקבל החלטה לגבי מועדים ופעילויות שאעשה השבוע למען עצמי.

להגדיר כמה שעות בשבוע/ביום ארצה להשקיע למען האנשים הקרובים לי.

גלית קדמי ביבר
מאמנת בכירה מטעם לשכת המאמנים, יועצת אישית וזוגית מרצה ומנחת קבוצות.
050-7417040

www.kb-coach.com